Endeavour or Faith

דעות שונות של חז"ל לגבי זמן עבודה מול זמן לימוד תורה:

ברכות לב, ע"ב: תנו רבנן: "ואספת דגנך" (דברים י"א) – מה תלמוד לומר?, לפי שנאמר (יהושע א') "לא ימוש ספר התלורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? (הרי לכאורה שני הפסוקים הללו סותרים). תלמוד לומר" "ואספת דגנך"- הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל.

רבי שמעון בן יוח(א)י אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה (וגו')...- תורה מה תהא עליה? אלא, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום- מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיהו ס"א) "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וכו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום- מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר "ואספת דגנך".

זה דבר קשה. "ואספת דגנך" נאמר כחלק מברכה לעם, סמוך למילים "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם" וגו', וכאן מפרש רשב"י את ההיפך הגמור. שזה מצב לא טוב, שבא רק כשישראל לא עושין רצונו של מקום.

אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן...

אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי – זו וזו נתקיימה בידן. דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי – זו וזו לא נתקיימה בידן.

על רבי שמעון בן יוחאי מובא ב:

שבת לג, ע"ב: שמעון ובנו, שחיו 12 שנים במערה על מים וחרובים והתעלו על הצרכים החומריים, כשיצאו מהמערה ראו את מעשי בני האדם כפחיתות: "יצאו וראו בני אדם כשהם חורשים וזורעים. אמרו: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. כל מקום שנותנים עיניהם מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם".

 

 

הרב קלמן מאיר בר, כרם ביבנה, מאמר "מדתו של רבי שמעון בר יוחאי":

... בספר "נפש החיים" שער א' פרק ח, ירד לתרץ קושיא זאת (של המהרש"א: למה רשב"י מפרש ש"ואספת דגנך" זה כשאין עושין רצונו של מקום, בזמן שהקשר הפסוקים הוא ההיפך) וכתב: "ואמרו שם: הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם, והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, היינו "רבים" דווקא, כי ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה, שלא לפנות אף שעה מועטת לשום עסק פרנסת מזונות כלל... אבל יחיד לעצמו, שאפשר לו להיות אך עסוק כל ימיו בתורתו ועבודתו ית"ש, ודאי חובה מוטלת עליו שלא לפרוש אף זמן מועט מתורה ועבודה לעסק פרנסה ח"ו, וכדעת רשב"י.

והנה הפסוק "ואספת דגנך" הוא מוצא מכלל פרשת "והיה" שכולה נאמרה בלשון רבים, ופסוק "ואספת" נאמר בלשון יחיד, לכן קרי ליה אין עושה רצונו של מקום כשמפנה עצמו אף מעט לעסק פרנסה"...

למדנו אפוא מדבריו ש... דרך הרבים היא הדרך אותה התווה... ר' ישמעאל..., והדרך האחרת מיועדת לאנשי המעלה, בני עליה יחידי סגולה, היא הדרך אותה התווה רשב"י, שתהא תורתן אומנותן, ומלאכתו תעשה ע"י אחרים.

(בהמשך לסיפור שיצאה בת קול וגערה ברבי שמעון ובנו)... לאחר שגערה בהן בת קול "להחריב עולמי יצאתם" אמר ר' שמעון לבנו: די לעולם באני ואתה. שכן בדרך הזו שהם מהלכים בה ללא מנהג דרך-ארץ היא דרך ליחידי סגולה בני-עליה שניחנו בשאר-רוח להדבק לגמרי בתורה, אין זו דרך לכלל ההמון. הן  זוהי מסקנתו של רשב"י (סוכה מה:) "ראיתי בני עליה והם מועטים".

שתי דרכי ההתנהגות כאן גוררים הם ג"כ שתי דרכי הנהגותיו של הקב"ה עמנו. שכן עת האדם מתנהג הוא במנהג הטבע- מנהג דרך ארץ אז גם הנהגתו יתברך איתו היא בסדר הטבע. ברם אותם יחידי הסגולה אשר נפשם אִותה לחיות למעלה מן הטבע, אף הנהגתו יתברך אתם בניסים אשר למעלה מן הטבע המה...ומעתה רשב"י  שדבק כולו בתורה הוא אכן ניזון מאותה הנהגה מופלאה שמעל הטבע... ומעתה אך טבעי הוא שכאשר גזרה המלכות גזירה ואמרו  מי ילך ויבטל את הגזירות, שישלחו את רשב"י שהוא "מלומד בניסים" (מעילה דף יז).

הן כך אמר רשב"י את תמצית שיטתו במכילתא פר' בשלח על הפסוק "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסהו הילך בתורתי אם לא".   מכאן היה רשב"י אומר: "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן"...

מכילתא דרבי ישמעאל מסכת "ויסע" בשלח פרשה ב':

"למען אנסנו הילך בתורתי אם לא": רבי יהושע אומר: שונה אדם שתי הלכות בשחרית ושתיים בערבית, ועוסק במלאכתו כל היום - מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה.

מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש, ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן לובש ומתכסה? הא לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה.

 

נשמע שרשב"י מציג כאן הבנה שלא כולם יכולים לעשות כך, אך לפי הסברים שונים הוא מציג כאן את תפיסתו לגבי הדרך האידיאלית, שהתורה ניתנה למי שיש להם בטחון גמור בה' שיקבלו ממנו פרנסתם, וכך צריך להיות.

(לגבי "שניים להם אוכלי תרומה":ראיתי פירוש מאת "ולבש הכהן" או משהו בדומה, שאוכלי המן היו משכימים בבוקר ובכך הקדימו פרנסתם ללימודים ויכלו באמת ללמוד בשקט, ואילו אוכלי תרומה קבלו מן הסתם את תרומתם אחרי שצברו בעלי הבתים את דגנם, ולימודם קדם לפרנסתם, ולכן יכלו ללמוד קצת פחות בצורה שלמה, על אף שיש להם פרנסה בלי טורח).

 

* בתנחומא תצוה כ' מובאת האמירה ("לא ניתנה תורה לדרוש" וגו') מפי רבי שמעון בן יהושע. גם במקור הבא נמצאת אחת האמירות במקור אחר בשם חכם אחר. לאחר קריאתו נתייחס לכך.

 

מנחות צ"ט ע"ב: "ר אמי: מדבריו של ר' יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות (יהושע א') לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך...

אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ.

ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ.

שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית?

קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית.

ופליגא דר' שמואל בר נחמני, דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה, ראה הקב"ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר: (שמות לג) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה? לא ימוש ספר התורה הזה מפיך...

 

חכמים שואלים את שאלת העבודה מול לימוד תורה לאור הפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (והמשכו: "והגית בו יומם ולילה").

מקריאה ראשונה אנחנו רואים שיש פה שלוש דעות:  1. הפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" מתקיים גם כשאומרים או לומדים מעט ביום. אין כוונת הפסוק שצריך לעסוק בלימוד תורה ממש כל היום.  2. צריך ללמוד תורה כל היום. (עובדה שכשבן דמה שואל אם הוא יכול ללמוד חכמה יוונית עונה לו החכם שע"פ הפסוק צריכים ללמוד כל היום וכל הלילה, כך שממילא לא יישאר לו זמן לזה).  3. הפסוק אינו ציווי אלא ברכה.

שתי שאלות מעניינות לפחות עולות בעקבות המקור הזה:   1. למה אסור לומר בפני עמי הארץ את הדעה שמספיק לקרוא קריאת שמע שחרית וערבית כדי לקיים את הפסוק, ולדעת החכם השני זו דווקא מצווה?   2. מה קרה שהתהפכו הדעות לעומת המקור בברכות לב, ע"ב – רבי שמעון בן יוחאי הוא דווקא זה שאומר שאפשר להסתפק בכך, ור' ישמעאל הוא דווקא זה שאומר שצריך להגות יומם ולילה?

במאמר ראשון שנתקלתי בו, מאת לביא ביגמן, בדף קשר של ישיבת הר עציון קבלתי תשובות יפות (ואולי מאמרים נוספים מציעים הסברים נוספים אך נסתפק בזה):

רבי אמי רואה עניין חשוב בלימוד התורה עצמו, ופחות משנה מה בדיוק הוא לומד. רבי שמעון בן יוחאי אומר שזה צריך להיות קריאת שמע דווקא, כי לימוד התורה הבסיסי שאדם קובע לעצמו בכל יום צריך להיות קשור לקבלת עול מלכות שמים.

לגבי השאלה האם מצווה לומר את דברי רשב"י לפני עם הארץ או שאסור לאמרם- רש"י מסביר, כי השאלה היא לגבי בניהם של עמי הארץ, כנראה מכיוון שהם בעצמם כבר לא יזכו ללמוד תורה.

הוא מסביר שהסיבה לא להגיד זאת לבני עם הארץ היא כי הם עשויים לומר: אם כך, זה מה שאני חייב בו ואני לא צריך לעשות יותר מזה.

המצווה כן לומר זאת היא שאם הם יודעים שהם יכולים להתמקד בדבר אחד הם יעשו זאת בהתלהבות, וכך במשך הזמן אפשר יהיה להרגיל אותם לעוד ועוד לימוד תורה.  כלומר, יש כאן שיטות שונות בדרך החינוך.

איך מבארים את המהפך לכאורה בדעות ר' ישמעאל ורשב"י?

את דעת רבי ישמעאל ניתן להבין כמתייחס כאן ספציפית ללימוד חכמה יוונית. הוא מתיר לאדם לפסוק מלימוד תורה כשהדבר נועד לצרכי פרנסה בסיסיים, אך לא לעיסוקים שאינם לשם אף אחד מהם.

אפשר גם להסביר כי התשובה הזו היא ספציפית לבן דמה, מפני שהוא מניח שאם למד כל התורה הוא יכול עכשיו ללמוד משהו אחר, ולכן רבי ישמעאל נותן לו תשובה שאומרת שאין מקום לתפיסה כזו.

אפשר גם לומר שרבי ישמעאל סבור שעקרונית אנו נותנים מקום לעיסוקים שאינם לימוד תורה במובן המצומצם, אך השאלה היא מה התודעה שמלווה עיסוקים אלו. גם עיסוקי חול יכולים להיעשות מתוך תודעה של קודש או לא מתוך תודעה של קודש.

אצל רשב"י אולי מוצג כאן השינוי שחל בהבנתו לאחר שבת קול יצאה ואמרה להם שאי אפשר כך, והם חזרו למערה ל-12 חודש, ואז התפיסה הראשונית שלהם התחלפה בהבנה שהמציאות מורכבת יותר מהאידיאל הזה.

גם לגבי מקור זה אנחנו רואים במקור אחר שכתוב:תוספתא עבודה זרה א, כ: שאלואתרבייהושע: מהושילמדאדםאתבנוספריווני?אמר להן: ילמדבשעהשאינהלאמןהיוםולאמןהלילה,שנאמר:"והגיתבויומםולילה".   

שמואל פאוסט, ד"ר לספרות חז"ל, אומר בהתייחס לכך כי "מימרות רבות (וגם סיפורים) מיוחסות במקומות שונים לחכמים שונים. לפעמים זה הגיוני, שאנשים שונים יתנו תשובה דומה. לפעמים הדמיון כל כך מובהק, שברור שזה נלקח ממקור אחד, אבל ברבות השנים, המסירה בעל-פה וגלגולי כתבי היד - כבר אין לדעת מי המקור.

לכאורה יש ללכת אחר המקום הקדום והמהימן יותר (בצמד א התוספתא קודמת לבבלי. בצמד ב המכילתא קדומה בהרבה לתנחומא).

יש המון שיבושים ופתיחה לא נכונה של ראשי תיבות. למשל בצמד א' יכול להיות שבכתבי היד היה כתוב "שאלו את ר"י" ויש שפתחו ר' יהושע ויש ר' ישמעאל. ובצמד ב' - רשב"י, או ר' שמעון ב"י, ויש שפתחו יהושע ויש שפתחו יוחאי".

 

מקורות נוספים אומרים:

ברכות ח, ע"א: ואמר רבי חייא בר אמי משמיה עולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב "אשרי איש ירא את ה' (תהלים קי"ב, א), ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" – אשריך בעולם הזה, טוב לך בעולם הבא.

אבות דרבי נתן פרק י"א: רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר (בראשית ב'): "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". והדר: "מכל עץ הגן אכל תאכל"...

רבי טרפון אומר: אף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר (שמות כ"ה): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

* כאשר חכמים מדברים על "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" יתכנו פירושים שונים להסבר הביטוי "דרך ארץ".    יש שפירשו את "דרך ארץ" כמלאכה בגלל החלק השני של המשפט ("וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון"), אבל מהר"י יעבץ, למשל, מפרש את "דרך ארץ" כעבודת המידות. כלומר: צריך לשלב לימוד תורה גם עם עבודת המידות (כשמח בחלקו, וענו ושפל), כי שניהם יחדיו מרחיקים את האדם מן העברה, ודבר נוסף הוא שצריך גם מלאכה, כי בלעדיה יגיע אדם לגנוב כדי שיהיה לו מה לאכול, וממילא יצא מבטל מה שלמד.

הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו

רש"י על שמות ט"ז, ל"ב מביא מהמכילתא, ויסע פ"ה, שם נאמר בשם רבי אליעזר: "ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה ה' מלא העמר ממנו למשמרת לדורותיכם". בימי ירמיה, כשהיה ירמיהו מוכיחם "למה אין אתם עוסקים בתורה"? והם אומרים: "נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס"? הוציא להם צנצנת המן ואמר להם: "הדור אתם ראוּ דְבַר ה'" (ירמיהו ב', לא), "שִׁמְעוּ" לא נאמר אלא "רְאוּ", בזה נתפרנסו אבותיכם (שהיו עוסקים בדברי תורה, אף אתם עסקו בתורה והקב``ה מפרנס אתכם מזה, ש)הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו".

 

תהילים נ"ה, כ"ג:

 

"השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, לא יתן לעולם מוט לצדיק".

מהפסוק ניתן להבין שאנחנו לא צריכים להשליך יהבנו על ההשתדלות שלנו אלא על ה'.

יחד עם זאת, לפי הפרשנים לא מדובר דווקא על כלכלה ופרנסה, אלא: השלך על ה' משאך. בטח עליו שהוא יקל משאך ודאגותיך מעליך. הוא ישאך ויחזיק בך ויספק צרכיך. לאו דווקא מזון אלא סעד ותמך.

מכל הדברים האלה עדיין לא קבלנו תשובה לשאלה: מה אומרים המקורות היהודיים על הרעיון שעבודה צריכה להיעשות, ולאו דווקא בצמצום, גם כדרך למימוש היכולות של אדם, מתוך מחשבה שלא יתכן שסתם כך כל אדם קבל יכולות שונות, וכדרך להמשך יצירה בעולם ולנתינה לאחרים.

המשך בחלק ג' של השיעור.